על המלחמה בקשיי היום יום מהעיניים של התומך

אני רוצה להציע לממשלה שלנו רעיון, אני רוצה להציע – שיתייחסו אלינו כלוחמים / מירי סיטון יהודה

הי, קוראים לי מירי. אני עובדת בעמותת חסדי נעמי מזה שנים רבות ומשמשת כמנהלת סניף בת ים. אני אוהבת את המדינה שלי, אני אוהבת את החיילים שלנו, אני אוהבת את האזרחים שלנו. ובכלל, אני אדם אוהב.

אני אוהבת גם את הנתמכים שלנו, אני מכירה את סיפורים של כמעט כל הנתמכים שלי. יש למשל את א', אמא ל3, הן שלה חולה בשיתוק מוחין. היא לא יכולה לעבוד כי היא כל הזמן איתו. יש את ג', הבת שלו חולת סרטן. יש את ח', אמא ל6, חולת סרטן ודיאליזה בעצמה. יש גם י', ור' ומ' – ואם תרצו, אני יכולה להציג בפניכם את כל רשימת האותיות, אין סוף פעמים – שזה בערך הנתמכים שלנו. אני חיה אותם, אני נושמת אותם. הם באים אלי בלילות בחלום, הם באים אלי פיזית במהלך היום, לקבל מזון. " חבילת המזון מאפשרת לי לחיות", כך הם אומרים.

קשה לחיות כך, קשה להם, קשה לי. צריך לפתח עור של פיל ובמקביל צריך גם לא לאבד את האנושיות. אבל איך עושים את זה? מצד אחד אני חייבת להמשיך לתפקד, חייבת להילחם בחולשה שאני מרגישה ברגליים כשאני שומעת כל פעם על סיפור חדש. חייבת להישאר חזקה. מצד שני, כל נתמך חדש שמגיע אלי – הופך לילד שלי. איך נשארים חזקים? איך לא קורסים?

הרגשות המעורבים האלו שאנו מרגישים הן המציאות היום יומית שלנו. אנחנו, עובדי ומתנדבי העמותות נלחמים יום יום בעוני, יום יום נחשפים למחלות הכי קשות. למעשה, לפעמים סרטן זה הדבר הכי קל שאנחנו נחשפים אליו כי לא פעם הנתמכים שלנו מגיעים עם כמה מחלות במקביל. כאלו שמולדות, כאלו שמפתחות כי אין להם כסף לטיפול או כי הם סובלים מהזנחה. וכמובן, לא נשכח את הרעב היום יומי. הרגשתם פעם תחושת רעב? כי הם, כן. רעבים, חולים. ומיואשים.

אני רוצה להציע לממשלה שלנו רעיון, אני רוצה להציע – שיתייחסו אלינו כלוחמים. אני רוצה להציע, שיציעו לנו – מעט סיוע. בדיוק כמו חייל שיוצא מהמלחמה עם הלם קרב, כך גם אנחנו. החוויות שאנחנו עוברים מגיעים אלינו בלילות, החוויות הללו נמצאות על שולחן האוכל שלנו. בכל ביס שאני אוכלת אני תוהה לעצמי אם זה בסדר, אני תוהה לעצמי אם זה בסדר שלי יש אוכל, ולאחרים לא.

כולי תקווה שיש מישהו שקורא אותי, מקשיב לי, ולפחות תוהה על דבריי. מישהו שאולי יוכל לסייע בהנעת המצב. כי במלחמה הזו אנחנו תמיד נעמוד בשורה הראשונה, ובכל זאת – במלחמה בעוני אין מנצחים. יש מפסידים פחות, ויש מפסידים יותר.